אודישנים זה עולם בפני עצמו. הוא קשור להרבה מאד פרמטרים וקריטריונים עוד לפני שנבחנים היכולת והכשרון עצמו של המתמודד.
בעברי, למדתי בניו יורק משחק וגם עבדתי תקופות ארוכות כמלהקת – כך שההבנה שלי לגבי מה אנשי תעשייה (בין אם תעשיית המשחק או תעשיית המוזיקה) מחפשים – היא נרחבת יותר מהיותי מוזיקאית.
המכנה המשותף לכל האודישנים זה שכולם מחפשים לראות בכמה דקות את הניצוץ.
אין ספק שיש אנשים שמוכשרים יותר לאודישנים מאחרים כיוון שהניהול הרגשי שלהם יציב יותר ומאוזן יותר משל אחרים, ויהיה להם יותר קל לבטא את האישיות שלהם החוצה תחת לחץ. יש אנשים שאין להם פחד במה ולאחרים יש כשרון גדול יותר ולאחרים יש פשוט יופי כובש שעובר מסך. כן, החיים זה לא דבר הוגן. האתגר הגדול של המתמודדים זה להצליח לייצר את הניצוץ הייחודי שלהם בזמן הקצר שניתן להם ולהתגבר על החרדה, על אימת הכשלון, על פחד במה והפחד משיפוטיות.
ליוויתי לא מעט מתמודדים במסע של תוכניות הריאליטי – שירה. חלקם הגיעו למקומות גבוהים מאד, זכו בתארי מצטיין התוכנית לא פעם ולא פעמיים – על עיבודים מותאמים להם אישית שאני יצרתי עבורם וחלקם – הבינו שהפורמט הזה לא מוציא מהם את הכי טוב שלהם, לא משנה כמה מאמץ הם משקיעים ופנו להתברג בתעשייה באפיקים אחרים. אמנים רבים, מעולים ומוערכים מאד, מעולם לא התחרו בתוכניות ריאליטי. אין בזה טוב ואין בזה רע. יש יותר מי מתאים למה. אבל אני יכולה להגיד, בנחרצות, שבתעשייה של היום, שהיא כבר לא בוסרית ותמימה כפי שהיה בעידן נינט – אין מתחרה שניגש לאודישן ללא הכוונה מדוקדקת של מורה בכל צעד בדרך. וזה משהו שגם מלהקי התוכניות יודעים ולוקחים בחשבון ועל כן גם רמת המתמודדים עולה בהתמדה. אנשים מגיעים מוכנים. ולכן גם רואים פחות ופחות מתמודדים שצוחקים עליהם – כיון שיש יותר הכוונה והדרכה ופחות חוסר מודעות.
האתגר הגדול שלי כמורה הוא להגיד את האמת לתלמיד שמגיע אלי לסשן הכנה לאודישן. במיוחד אם מדובר בכמה סשנים בודדים בה אין היכרות מבוססת וארוכה. להצליח לשקף וללמד את התלמיד מהן החוזקות ומהן החולשות שלו – על הצד הטוב שיותר. מה נכון להבליט, איזה שיר לבחור, איזה סולם יגרום לו לצלצל הכי מיוחד, איך להתראיין ומה ללבוש – הכל משפיע והכל חשוב ומגבש את הרושם הראשוני ואת ההחלטה של השופטים.